הכול נשאר במשפחה ?
אחת הטניסאיות הספרדיות הטובות בהיסטוריה, אראנצה סנצז ויקאריו שפרשה אחרי זכייה בארבעה תארי גראנד סלאם ואין סוף תארים אחרים בקריירה ארוכה ומצליחה מאד, הוציאה לאור ספר בספרד ובו היא מאשימה את הוריה בגניבת כל רווחיה ומגלה קריירה שהייתה רצופה ביחסים קשים עם אמה ובטיפול רשלני ברווחיה מצד אביה.
סנצז ויקאריו הייתה אחת מתוך שלושה טניסאים מצליחים במשפחה הספרדית המפורסמת, שכללו גם את אחיה אמיליו וחביאר, שניהם שחקנים מצוינים ששיחקו גם הם בסבב המקצועני בהצלחה רבה, אך לא בהצלחה גדולה כמו זו של אראנצה.
"חישוב בסיסי ומהיר יגלה שהרווחתי במהלך הקריירה סכום של כ- 45 מיליון יורו – ואלה נעלמו כלא היו בגלל הטיפול הכושל של אבי עליו סמכתי מגיל צעיר. הם השאירו אותי רק עם חובות כבדים לרשויות המיסים וגרמו לי סבל רב" – זהו רק ציטוט אחד מהספר של ויקאריו שמכה גלים בספרד ובעולם הטניס כולו.
זוהי לא פעם ראשונה שבטניס מתגלים יחסים עכורים בין הורים לטניסאים (בעיקר טניסאיות), המחליטים גם לקחת תפקיד מקצועי ופעילו בקריירה של ילדיהם. יחסים בעייתיים אלה כוללים לעיתים אלימות פיזית (אביה של הטניסאית מרי פירס הצרפתייה הורחק פעם אחר פעם מטורנירים בהם שיחקה אחרי שנודע שנהג להכות אותה), יחסים בעיתיים של אם ובת (מרטינה הינגיס ששנים נאלצה להתמודד עם אמה שהיתה גם המאמנת שלה), שטפי גראף מגרמניה שאביה סיבך גם אותה עם רשויות המס בגרמניה כשניהל את ענייניה הכספיים, וכמובן שמועות על סיפורים נוספים כמו שמועה הרצה מזה שנים על יחס בעייתי למשל של אביה של צרפתייה אחרת, מריון בטולי, שעדיין שחקנית פעילה בסבב, שמועות האומרות שהוא משתמש בשיטות אימון מוזרות וביחס בעייתיומלחיץ מאד כלפי בתו.
ה"טרנד" הזה של הורים – מאמנים הוא עתיק יומין ותמיד הצליח לגרום לצרות לא מעטות. מעטים המקרים בהם הקרבה המשפחתית והצד המקצועי לא עולים על שרטון. אולי אחד המקרים הבודדים בהיסטוריה הוא זה של מייקל צ'אנג האמריקני, ששנים לווה ואומן על ידי אחיו הבכור ונראה שהשנים יחד עברו עליהם לא רק בהצלחה מקצועית אלא בשלום ובאהבה.
אפילו בקשר האידילי בדרך כלל בין רפאל נדאל לדודו טוני היינו עדים לקרעים מתוקשרים בשנתיים האחרונות, קרעים שלא הובילו להפרדת כוחות עד כה, אבל בהחלט לכמה כותרות עסיסיות.
הספר האוטוביוגרפי המתוקשר של ויקאריו בספרד, הוא רק עוד אחד בסדרה של ספרים כאלה שהוציאו במהלך השנים טניסאים אחרי פרישתם (ג'ון מקנרו, אנדרה אגאסי ואחרים), ובהם גילו את הצד הקצת פחות זוהר של הספורט הלבן.