טורים אישיים

מחבט בראש

אילנה ברגר הרפז

אלופת ישראל בטניס 5 פעמים בשנות ה- 80 ותחילת ה- 90. חברת נבחרת "גביע הפדרציה" של ישראל 7 שנים (26 הופעות). נציגת ישראל למשחקים האולימפיים בסיאול 1988. דירוג שיא ביחידות 148 בעולם (בשנת 1991). נבחרה לאחת מתוך 3 "טניסאיות היובל" של ישראל (יחד עם אנה סמאשנובה וטובה אפשטיין). בעלת תואר ראשון בלימודים כלליים וספרות עברית ובעלת תואר לימודי המשך בעיתונאות מאוניברסיטת ת"א. עובדת יותר מעשור ככותבת, עורכת ופרשנית טניס באמצעי התקשורת השונים ("הארץ", "מקור ראשון", "את") ובאינטרנט (ONE, MAKO). כיום עובדת כפרשנית הטניס של "ישראל היום" והטלוויזיה ערוצי הספורט 1,2 של חברת צ'רלטון. מלווה פרויקטים של הקמת אתרים לעסקים קטנים ואנשים פרטיים ומאמנת טניס אישית במועדון הספורט של אוניברסיטת ת"א. [email protected]

מחבט בראש

מה שעובד


הטניס הישראלי נמצא בכותרות בתקשורת בשבוע האחרון, אך כמובן שלא זו הדרך או לא אלה הנסיבות שבגללן "ישמחו" ראשי הענף וספורטאיו להגיע לכותרות.

מי שמכיר את הענף מקרוב שנים, לא גילה סוד גדול בשבוע האחרון.

הטניס הישראלי נגוע בתחלואים בדיוק כמו כל ענפי הספורט האחרים במדינתנו, רק שאיכשהו יכולת הטיוח שובחה עד לדרגת אמנות ולכן לעיתים נדמה שהכול לבן וצח בספורט הלבן.

גם בטניס העולמי במשך השנים התמונה דומה. בטניס העולמי מעורבים כל כך הרבה גורמים אינטרסנטיים ובעיקר כספיים, שדברים בלתי כשרים הצליחו לעבור במשך השנים כאילו לא קרה דבר. היה צריך להמתין למשל כמה שנים טובות, ועד שהטניסאים עצמם ירגישו מספיק בטוחים כדי לצאת באוטוביוגראפיות סנסאציוניות, כדי לגלות סיפורים על שימוש בסמים אסורים, בילויים פראיים עד אור הבוקר, ועוד כל מיני סיפורי אלף לילה ולילה.
 

הטניסאים שיצאו בוידויים הללו הם לא מהשורה השנייה אלא כוכבים של ממש בדמותם של ג'ן מקנרו האגדי ואנדרה אגאסי. ואם אתם חושבים שהם היחידים – תחשבו שוב. הם היחידים שהרגישו שמעמדם בהיסטוריה של הענף חזק מספיק ושאוהדיהם יספגו איכשהו את האכזבה הזו – וזו הייתה בהחלט אכזבה. אז מה שונה אצלנו?
 

לא הרבה.

סיפורים על סמים אסורים עוד לא גילינו לשמחתנו, אבל בכל שאר הדברים אנחנו מתקדמים יפה:

 אין אכזבה גדולה מדי אחרי הפסד (בעיקר כשההפסד הוא לא שלך כל כך אלא של "הנבחרת"). אין שום דבר רע בלהטביע את יגונך אחרי הפסד לא כל כך מאכזב בכמה בירות בשעות הקטנות של הלילה. אפשר לאכול יום לפני משחק קילו סוכריות גומי כל עוד זה מחזק את האחווה בנבחרת שממילא לא חשובה לנו עד כדי כך ואפשר לעבוד על כל העולם בעיניים כל הזמן כי ממילא עד שילדה אמיצה או טיפשה (תבחרו את התשובה הנכונה) לא תיפתח את הפה, אף אחד לא ידע.
 

הצרה האמיתית היא שגם אחרי שהילדה האמיצה (או הטיפשה), פתחה את הפה – זה עדיין לא ממש מעניין אף אחד. למה?
כי גם אצלנו האינטרסים הם מעל לכל.
 

אז כאן בניגוד לטניס בעולם הגדול לא מעורבים אינטרסים של כספים גדולים כל כך, אלא סתם אינטרסים של שמור לי ואשמור לך, וסתם אמנות של ניגוד אינטרסים.

רוצים דוגמאות? בבקשה!

יו"ר הועדה המקצועית שאמור לבדוק את הטענות של דניז חזניוק, הוא במקרה לא רק יו"ר הועדה המקצועית אלא גם מאמנה לעת מצוא של יוליה גלושקו, ואחד מהאנשים הכי מעורבים בקריירה שלה בשנים האחרונות. גלושקו היא כמובן חברה בנבחרת ואחת מהדמויות שאמורות להיות "נחקרות" על ידו. בנוסף, צורף הוא במקרה גם מנהליו של שניים ממועדוני הטניס הכי גדולים במרכז הארץ. יו"ר ועדה מקצועית באיגוד ומנהל מועדונים - אין ניגוד אינטרסים נכון?

שלמה גליקשטיין הוא דוגמא נוספת של הבעייתיות שאפשר למצוא בענף על ימין ועל שמאל. גליקשטיין עובד בתפקיד המכונה "מנהל אגף מקצועי" באיגוד הטניס, ובעצם תחת יו"ר הועדה המקצועית, וכן הוא מאמן במגרשים בהדר יוסף שם יושב פיזית איגוד הטניס.
גליקשטיין היה באילת במהלך משחקי הנבחרת. הוא אולי שמע וידע על חלק מההתרחשויות באילת (וכשחקן עבר מצטיין של נבחרת ישראל בוודאי הרגיש שאולי לא הכול בדיוק כשורה...), אבל ידיו כבולות כי הוא הרי לא יכול לבקר בפומבי את מעסיקיו ולזעוק את זעקתה של חזניוק במקומה כי הוא עלול להישאר מחר בבוקר בלי פרנסה והאמת, אפשר להבין אותו.

 

אז הבנתם איך זה עובד?

אז בפעם הבאה שיספרו לכם שהטניס הוא ספורט אחר. נטול אינטרסים. נטול ניגודי עניינים. ספורט של ג'נטלמנים ואנשים משכילים, תדעו שזה נכון – אבל מזמן כבר לא אצלנו.

Powered by Artvision | Truppo Websites