זה היה עוד אחד מהמשחקים האלה שבהם אפשר להתפעל מחדש ולהיווכח עד כמה הטניס הוא משחק משוגע – אכזרי.
רוג'ר פדרר התחיל בסערה. היה נראה שהוא עומד לחתוך את נדאל המסכן לחתיכות קטנות בדרך לגמר באוסטרליה, אבל כל מי שראה את המפגשים הקודמים בין השניים, בעיקר בשנתיים האחרונות, ידע שאין מה לצאת בחגיגות מוקדם מדי.
נדאל עשה את דרכו לתוך המשחק לאט, לאט מדי אפילו בשלב מסוים, אבל נלחם, ונלחם עוד קצת, עד שהתחיל לערער את ביטחונו של פדרר שעד המפגש הבוקר נראה במלבורן כמישהו שרואה את הכדור בגודל אבטיח.
פדרר שיחק מצוין עד שהתחיל לעשות טעויות. למרבה הפלא הטעויות של פדרר היו טעויות לא של יהירות, כי אין טיפה של יהירות בשחקן ובאדם הזה, אבל כן טעויות של חוסר תשומת לב, של מי שלא תמיד מודע למצב על המגרש, ובעיקר של מי שלכמה רגעים מכריעים שכח מי העומד בצד השני של הרשת.
כל מה ששחקן כמו נדאל צריך במשחק היא רבע הזדמנות להיכנס אליו, לקצב, לצבירת המומנטום, ואז אתה בצרות. פדרר הצליח במשך מערכה אחת לשלוט ולקחת את הכדורים של נדאל מתחת לגובה הכתף שלו, לחבוט חבטות גב יד נהדרות שהפתיעו את נדאל שיודע שזה הצד ה"חלש" של השוויצרי, אבל אז הוריד את הרגל מהדוושה רק לכמה רגעים, ונדאל לקח שליטה.
לא משנה איך נסתכל על זה – לפדרר יש בעיה מנטאלית עם נדאל וזה כבר ברור. גם כשהוא נמצא בכושר שיא, מול נדאל, הוא אף פעם לא בטוח שזה יספיק – והבוקר זה בהחלט לא הספיק.
ומה נגיד על נדאל ? לא היה עד היום וקשה להאמין שיהיה בעתיד בהיסטוריה של הענף, טניסאי שנלחם כך. הוא נותן את הלב, את הנשמה, משאיר על המגרש את כל כולו, ומה שמדהים – שהוא עושה את זה כל יום, בכל טורניר, נגד כל אחד.
צריך להוריד את הכובע בפני נדאל, לאחל לו שמה שהזריקו לו או השד יודע מה לברך הפגועה שלו ימשיך לעבוד עד ליום ראשון הקרוב, והוא יהיה מוכן כמו תמיד שוב לעוד קרב, הפעם מבלי שיש לו הרבה מה להפסיד, ככל הנראה מול נובאק דג'וקוביץ'.
אם במקרה אנדי מארי הוא זה שיעמוד מול נדאל ביום ראשון בגמר, הרי שנדאל יכול להתחיל לחשוב כבר מעכשיו על התואר השני שלו במלבורן.