הילד/ה בחר/ה בחוג טניס ו"הולכים" על העניין ברצינות: אימונים שלוש פעמים בשבוע (ויותר), אימוני כושר, תחרויות, בקיצור – מקדישים זמן רב ומאמצים לספורט הלבן.
מה תפקידנו כהורים לילדים כאלה?
הנה כמה "טיפים" מנסיוני כשחקנית וכאמא:
ברור שאנחנו המממנים של הספורט – תשלומים לאימונים, מחבטים, נעלים, ציוד נלווה, שיזור ועוד. אנחנו גם המסיעים/ מחזירים לאימונים ולתחרויות. אנחנו תומכים ומעודדים את הילדים, עוזרים להתגבר בהפסדים ובקשיים.
אבל....וכאן צריך להיזהר....השחקן הוא הילד/ הילדה ולא אנחנו!
הטניס הוא משחק אישי, השחקן נמצא על המגרש לבד ומקבל החלטות בעצמו,
לעודד – כן! לתת הוראות – לא!
האחריות על הצד המקצועי היא של המאמן (ברמות הגבוהות יחד עם מאמן כושר ומאמן מנטאלי), ועלינו, כהורים, לסמוך על המאמן ולשדר זאת גם לילד וזה אומר: לצפות באימון כן! להעיר למאמן – ממש לא !
הנצחון וההפסד הם של השחקן ולא שלנו, לשמוח בניצחון – כן! לעשות מהעניין אירוע גדול – לא! ל"התבאס" מההפסד- כן! להפוך זאת ל"אבל משפחתי" – לא!
כהורים אנחנו מחנכים את הילדים הספורטאים לשאוף למצוינות וזה נהדר, אבל בואו נהנה גם מהדרך למצוינות, כי זהו בסך הכול ספורט.
יש להדגיש לילד כי בכל מקרה אוהבים אותו ללא קשר לניצחון או הפסד. במיוחד בגילאים הצעירים (עד גיל 14 ) כדאי להתעקש כי ההתנהגות הספורטיבית חשובה מהניצחון, וזאת כדי לבנות את השחקן לטווח ארוך.
כהורים אנחנו מבינים כי ההתנהגות תלווה ותנחה את הילד בכל התחומים בחיים וכדאי "לנצל" את הטניס להחדיר בו הרגלים של התנהגות טובה.
ילדים שנהנים גם מהדרך של הטניס התחרותי ולא רק מעצם ההישגים, ימשיכו לאהוב את הספורט גם אם ייפרשו ממסגרת תחרותית ויוכלו ליהנות ממנו עד גיל 120...
אז קודם בהנאה ורק אחר כך בהצלחה!