נבחרת ישראל במשחקי "גביע הפדרציה", נכשלה במשימתה השבוע ולא הצליחה לעלות לדרגה הגבוהה ביותר במפעל הנבחרות הענק הזה בו נטלו חלק רק באזור האירופאי אפריקני 15 נבחרות שנלחמו על 2 מקומות בבית העליון.
שחר פאר ויוליה גלושקו, שהן בעצם היום כל הנבחרת כולה, אכזבו רק את אלה שהאמינו שיש להן את היכולת לעבור נבחרות בהן יש עומק גדול יותר ובחלקן גם פשוט שחקניות טובות יותר.
כשאת הנבחרת הישראלית מרכיבות שחקנית מובילה (שחר פאר) שעסוקה בעיקר בניסיון להרים למעלה שוב את הקריירה האישית שלה ומשחקי הנבחרת הם סוג של הפרעה בדרך למטרה הזו, ושחקנית שנייה (יוליה גלושקו), שהיא כל כולה נתונה למזל, יום ומצב רוח, הרי שהכישלון השבוע לא יכול להפתיע איש.
נכון. כמעט כל המשחקים היו צמודים ומלאי מתח (בטח נגד הולנד ופורטוגל ביומיים הראשונים של התחרויות), אבל מסתבר שבספורט בסופו של דבר, הטוב מנצח.
נבחרת הפדרציה של ישראל היא רק מראה ענקית, ברורה וחדה, דרכה משתקף מצב הטניס הנשי בארץ בימים האלה.
שחר פאר נמצאת אחרי השיא, יוליה גלושקו זכתה עד כה להמון יחסי ציבור אבל בשטח אין עדיין מספיק קבלות וספק אם יהיו, ואחריהן יש מספר טניסאיות צעירות שאמנם כישרוניות ויכולות לספק תקווה כלשהי לעוד כמה שנים קדימה, אבל נכון לרגע זה, קשה לבנות עליהן והן עדיין לא בשלות לייצג את ישראל בבמה הזו.
כישלון הנבחרת השבוע בגביע הפדרציה הוא דבר טוב. לא לשחקניות שבוודאי רצו לנצח, ולא למארגנים באילת ששוב עשו עבודה מצוינת באירוח מפעל גדול וחשוב כזה, אבל הוא טוב לכל מי שהטניס חשוב לו.
הכיצד?
מזה שנים שאנו חיים בסוג של אשלייה שיש לנו טניסאי צמרת בישראל ושהבית העליון בגברים וגם בנשים הוא מקומנו הלגיטימי.
אלא שהמצב רחוק מלהיות כזה והכישלון השבוע הוא התנפצותה של אותה אשליה והתגלמותה של מציאות שהיא אולי קשה ולא נעימה לעיכול, אבל הרבה יותר בריא לעכל אותה עכשיו כשניתן עוד להפשיל שרוולים ולצאת לעבודה.
שחר פאר, ודודי סלע וגם אנדי ויוני ימשיכו עוד שנה שנתיים לעשות פה ושם תוצאות טובות, אבל אחריהם אין דור המשך מיידי וצריך להיות מוכנים לחיות בוואקום של דור המשך שהדרך היחידה למלא אותו היא בעבודה נכונה ושיטתית, בגיוס מאמנים טובים ומסורים ובעיקר בהרבה סבלנות ותוך כדי הבנה שהתוצאות לא יהיו מיידיות - וזה בסדר.