הספורט לעיתים הוא הדבר היפה בעולם ולעיתים האכזרי בעולם – כמה שנכון המשפט הזה!
רוג'ר פדרר הרגיש על גופו את מה שמרגיש כל ספורטאי אולימפי רגיל.
ההפסד שלו למארי הסקוטי בגמר המשחקים האולימפיים בלונדון לא היה רק הפסד צורב וכואב בגלל התבוסה שספג, אלא בעיקר מפני שזה היה מסוג ההפסדים שאין עליהם כפרה.
למה הכוונה?
טניסאים וביניהם פדרר, מתחרים בטורנירים חשובים כל שבוע. בטורנירים חשובים עוד יותר כמו טורנירי הגראנד סלאם הם מתחרים פעם בשנה. יש תמיד את השנה הבאה לתקן, לשאוף ל"נקמה" על הפסד כואב, לשאוף לתואר שעוד אין ברקורד מיד שנה לאחר מכן. באולימפיאדה אין את הפריבילגיה הזו וכשההזדמנות הבאה לעשות תיקון מגיעה רק ארבע שנים מאוחר יותר ואתה כיום כבר בן 30 – נראה שזה מאוחר מדי.
רוג'ר פדרר כבר לא יזכה בזהב אולימפי ביחידים, ולכן ההפסד היה כל כך כואב ורגיש.
גם אם יקרה נס והוא ימשיך להתחרות עד גיל 34, ויגיע לריו למשחקים הבאים, אין ספק שיהיה לו קשה מאד להיות בכושר פיזי ומנטאלי כזה שיאפשרו לו דווקא בעיתוי הזה בקריירה לזכות במדליית זהב. זה הצד האכזרי של הספורט שכאמור, חווים רוב ספורטאי העולם, והטניסאים רק לעיתים רחוקות.
לעומת זאת יש את הצד היפה שבספורט וזה הסיפור הפעם של אנדי מארי. הבריטי שהפסיד רק שבועיים מוקדם יותר את גמר ווימבלדון על אותו מגרש ולאותו יריב, הביס אותו ללא רחמים בגמר האולימפי והיה לגיבור מקומי שבועיים באיחור.
נכון. בטניס ווימבלדון עדיין ייחשב ליוקרתי יותר ממדליה אולימפית, אבל אפשר בהחלט לקבוע שמארי בדרך הנכונה. הוא עמד בלחץ של אומה שלמה ולמען האמת, התבגר כטניסאי וכאדם ממש אל מול עינינו בשנה החולפת, ואין ספק שהכישרון האדיר שלו עוד יבוא לידי ביטוי בעתיד הקרוב מאד.