כל הפרשה האחרונה של נבחרת ישראל בטניס לנשים באילת, העלתה לחלל האוויר המון שאלות ובעיות בנוגע לנבחרת הישראלית, אבל אולי פספסנו את הנקודה החשובה באמת או את השאלה המרכזית – מי בכלל צריך את זה?
פעם עד פעמיים בשנה במקרה שלנו, צריכה נבחרת ישראל להתקבץ למספר ימים למקום אחד ובעצם "לשחק משחק" לא טבעי ובמידה מסוימת גם מאד לא נוח.
אולי בכלל השאלה שצריכה להישאל היא מי צריך בכלל בספורט כל כך אינדיבידואלי מלא אגו ויצרים, מפעל קבוצתי שבצורה מאולצת מאחד ספורטאיות שכלל לא רוצות לשחק את המשחק של "אחת למען כולן וכולן למען אחת"?
טניסאיות לא רק בארץ אלא בכל העולם, מסתובבות שנים על גבי שנים ומקדמות ודואגות לדבר אחד בלבד – הקריירות האישיות שלהן. ופתאום בבת אחת הן צריכות לעצור הכול, לשנות הרגלים של אימונים, שעות שינה, תזונה ואפילו אמונות טפלות והכול כדי להתאים את עצמן לקבוצה של עוד שלוש או ארבע בנות כמוהן שלכל אחת ואחת ההרגלים שלה ובנוסף גם להיענות לדרישות של גורם חיצוני (קפטן) ובעיקר להתנתק מההרגל של "אני במרכז".
אולי זו דרישה מוגזמת מדי. אין כמעט ספק שמשברים כפי שחוותה הנבחרת שלנו, בעיות של משמעת, חוסר התאמה בהרגלים ובציפיות, הם מנת חלקן גם של נבחרות אחרות בעולם ולכן לא מפתיע שאנחנו שומעים יחסית בתדירות גבוהה על חוסר הרצון של טניסאית זו או אחרת (וגם טניסאים ב"גביע דייויס"), לייצג את מדינותיהם במפעל הזה – ולא משנה כמה הוא גדול ויוקרתי.
המעבר הזה מהפרט אל הכלל, מביטול האינטרסים והרצונות האישיים למען איזשהו קולקטיב, פטריוטי ככל שיהיה, הוא מלאכותי ולא פשוט. לאורך ההיסטוריה של הענף כבר היו וללא ספק גם יהיו "קורבנות" נוספים של הניסיון הזה לבטל לספורטאי את האגו בשביל גביע משותף.