זה זוגות זה?

ישראל גברה שלשום בקושי רב על הולנד 1-2 , והפסידה 2-1 הערב לפורטוגל, בבית שהולך ומסתבך,  במשחקי "גביע הפדרציה".

ישראל חייבת לנצח מחר את בריטניה כדי להישאר בתמונת הבית בתחרויות הנערכות זו השנה השנייה באילת, ונכון לעכשיו הכול הולך קשה – קשה מדי.

ראיתי את המשחק המכריע הערב בין ישראל לפורטוגל ונחשפתי לצערי שוב לאחת התופעות היותר מוזרות בטניס הנשי העולמי - משחקי הזוגות.

משחקי זוגות נשים הפכו בשנים האחרונות בסבב המקצועני למחזה הזוי במיוחד. ארבע שחקניות עומדות כך ששתיים עושות סוג של אימון מהקו האחורי וחובטות חבטות אדירות באלכסון האחת לשנייה, בזמן שכל אחת מבנות הזוג עומדות בחצי השני ליד הרשת (ככה אמרו להן אבל לא נראה שהן ממש מבינות מה הסיבה) וממתינות להזדמנות לשחק...

מי שמגיעה לשחק ליד הרשת במהלך נקודה, לרוב עושה זאת כשלא נותרה לה ברירה והרבה פעמים רואים ממרחקים את הידיים הרועדות ליד הרשת ואת חוסר האונים.

עם העלמו של משחק ה"סרב וריצה לרשת (Serve and Volley ) מהעולם, נפגע גם משחק הזוגות בצורה אנושה בעיקר מהסבב הנשי העולמי. המחלה הזו היא לא רק מחלה ישראלית אלא מגפה כלל עולמית ולעיתים אנו נחשפים למשחקים שלא ראויים לבמה הניתנת להם.  

אז נכון שמעטות הנשים ששיחקו במהלך ההיסטוריה בסגנון של הגשה וריצה לרשת (מרטינה נברטילובה, פם שרייבר האמריקאית, האנה מנדליקובה הצ'כית וג'ו דיורי הבריטית למשל היו כאלה וכולן שיחקו אי שם בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים), אבל בימים היפים ההם, גם מי שלא שיחקה ביחידים בסגנון דומה, ידעה שלזוגות חוקים משלו ושכדי שיהיה איזשהו סיכוי לנצח, חייבים לפחות אחרי ההגשה הראשונה לעשות ניסיון להגיע מיד לרשת ולשלוט כך בנקודה.

בגברים משחק הזוגות הצליח לשמור בכל זאת על סגנון אטרקטיבי ויפה לעין (ראו ערך אנדיוני), אבל אצל הנשים כאמור, צפייה בזוגות הפך להיות עונש של ממש.

וכך ראינו הערב את שחר פאר ויוליה גלושקו שוברות ונשברות ללא הרף, מגיעות לרשת כנידונות למוות, ובסופו של דבר גם מפסידות. לצערנו, כמו לצערן של כל הנבחרות שהגיעו ליטול חלק במשחקים באילת, ברוב רובם של המקרים,  גורל המפגשים נקבע דווקא במשחק הזוגות – משחק שמעטות הבנות המבינות אותו ויודעות כיצד לשחק אותו.  

אילנה ברגר