מה לא נאמר כבר על המשחק אתמול בגמר אליפות אוסטרליה במלבורן? כל הסופרלטיבים הקיימים נשפכו בכל אמצעי התקשורת, ועדיין, באמת קשה לעכל את מה שראו עינינו במשך קרוב מאד לשש שעו – זמן שיא לגמר טורניר גראנד סלאם מאז ומעולם.
מי שלא ראה, לפחות חלק שכן קשה לשבת לראות משחק טניס 6 שעות (זה בכל זאת יום עבודה...), כדאי מאד שימצא את הדרך לקלטת או קישור לשידור חוזר של המשחק – שווה את ההשקעה.
שני הטניסאים, רפאל נדאל ונובאק דג'וקוביץ' נתנו את כל מה שהיה להם, והעניקו דרמה של ממש במשחק טניס ברוב שלביו מצויין (בעיקר בשלוש המערכות האחרונות), חזק, מדוייק, מלא תהפוכות ולחץ פיזי ונפשי, משחק שנמשך לתוך השעות הקטנות של הבוקר במלבורן ועוד הצליח להשאיר טעם של עוד.
שוב ידו של הסרבי היתה על העליונה, בפעם השביעית ברציפות, ושוב עולות השאלות של השנה האחרונה – כיצד יכול להיות שטניסאי עובר שינוי כל כך גדול כמעט מכל בחינה אפשרית בתקופה קצרה כל כך. שינוי בעמידות הפיזית, שינוי ושיפור בכל פרמטר כמעט במשחקו, ובעיקר שינוי מנטאלי קיצוני מסוג של לוזר שלא יודע להפסיד בכבוד, לווינר במלוא מובן המילה. לא ברור מה הסוד של דג'וקוביץ', אבל ברור שהוא מצא את הנוסחה המושלמת שמאפשרת לו למצוא תשובה לכל בעיה במהלך משחק – ולא משנה נגד מי ומתי.
אתמול הוא חזר ממצב אבוד לחלוטין, כשהוא נמצא במצב פיזי ירוד ובעייפות קיצונית, ועוד נגד רפאל נדאל, מי שידוע כפייטר מהגדולים בהיסטוריה, ככזה שלא ייתן לך דבר עד שלא תתעקש לקחת. היה קשה לראות את נדאל מאבד את ההזדמנויות שהיו לו לקחת את התואר. גם אוהבי דג'וקוביץ' הגדולים ביותר בוודאי יודו שאי אפשר שלא להתחבר לנדאל – למלחמה שלו, למסירות, למאמץ ולזעה, וגם לספורטיביות שמלווה את כל משחקיו, גם הקשים ביותר. דג'וקוביץ' שוב פתח שנה מושלמת כמו בשנת 2011. נותר רק לראות האם יצליח לשחזר את השליטה שלו במהלך החודשים הקרובים.